החלטה בתיק ע"א 35203-07-12

מונחת בפניי בקשה להארכת מועד, להגשת בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופטת שושנה ליבוביץ), מיום 11.6.12 (להלן: "ההחלטה"), לפיה, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש לביטול פסק דין, מיום 21.1.08.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 21.1.08 ניתן פסק דין כנגד המבקש בהיעדר התייצבות. במסגרת פסק דינו חויב המבקש לשלם למשיב פיצויים בגין הנזק שנגרם לו בשל אירוע תקיפה, שלטענת המשיב, המבקש נכח בו. ביום 21.12.11 בחלוף כמעט ארבע שנים מיום מתן פסק הדין נגדו, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצוע. בית משפט קמא דחה את בקשתו מהטעם שטענות המבקש לא מעלות כל טעם, קל וחומר לא טעם מיוחד לאיחור שחל בהגשת בקשתו. מכל מקום גם לגופו של עניין נקבע כי סיכויי הצלחת הגנתו של המבקש, לו יבוטל פסק הדין, אינם טובים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה.

ביום 11.7.12 המבקש אשר מייצג את עצמו, הגיש בטעות ומחוסר ידיעה בנוהל סדרי הדין את בקשת רשות הערעור לבית משפט השלום. אין חולק כי הגיש את הבקשה במועד הקבוע בתקנות, אולם לא לבית המשפט המוסמך.

לפיכך, ביום 18.7.12, המבקש הגיש לבית משפט זה בקשה להארכת מועד למתן רשות ערעור.

לטענת המבקש, נתגלה מסמך חדש המוכיח את חפותו, ועל כן יש לתת לו אורכה להגשת בקשת רשות ערעור. מסמך זה לא צורף לבקשה.

לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כי " ... החלטה אחרת של בית משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית המשפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי ... ". תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מוסיפה, כי בקשה לרשות ערעור תוגש 30 יום מיום מתן ההחלטה. תקנה 528 לתקנות סדר הדין מתירה לבית המשפט להאריך את ה מועד, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך. כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ודוק, גם איחור של יום אחד, בלבד, לא יוכר, ברגיל, כטעם מיוחד (בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית נ' בויום מהנדסים בע"מ , פורסם בנבו, 16.08.95)), אלא אם זה נבע מנסיבות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה.

העובדה כי בענייננו התובע אינו מיוצג ואינו בקיא בסדרי הדין אינה מקנה לו זכות קנויה להארכת מועדים, בעניין זה נקבע בפסיקה כי גם טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, (פורסם בנבו, 15.11.09); בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשל"צ נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209)).

כמו כן, בבחינת הסתמכות המשיב על פסק הדין אל מול ציפיותיו של המבקש, מצאתי שהכף נוטה לטובת המשיב בעניין זה.

מידת הציפיות של המשיב לקבל את המגיע לו על פי פסק דין שניתן לפני למעלה מארבע שנים, שכעת מבוקש ביטולו, גדולה יותר מציפיותיו של המבקש שכעת בחלוף תקופה כה ארוכה כשכל אותה תקופה ישב בחיבוק ידיים, מבקש לבטל את פסק הדין.

בעניין זה נקבע זה מכבר כי, "מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות (שבדין - מ.ב.) זו כטעם מיוחד להארכת המועד" (רע"א 9073/0 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, (פורסם בנבו, 29.1.2002). לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , (פורסם בנבו, 22.4.2009).

לשיקולים הנוגעים  לעניין, ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 770-773 (מהדורה עשירית, 2009). 

לבקשה שלפניי לא צורף תצהיר ודי בכך כדי לדחות הבקשה.

אוסיף שגם סיכויי ההליך אינם טובים, באופן המצדיק העתרות לבקשה, וזאת לאור טעמי ההחלטה לביטול פסק הדין ומשך הזמן שחלף עד להגשת הבקשה לביטול וכן לאור העובדה שהמשיב לא טרח לצרף את המסמך המוכיח לטענתו את חפותו.

אשר על כן, משלא מצאתי טעם מיוחד להארכת המועד, הנני דוחה את הבקשה.

סוף דבר